Story Views
Now:
Last Hour:
Last 24 Hours:
Total:

% of readers think this story is Fact. Add your two cents.

ביליתי שבוע בים המלח.
אנו עושה זאת על חשבון משרד הביטחון פעם-פעמיים בשנה, אבל זה לא ה-issue כאן.
בדרך כלל הקהל המבלה במלונות ים המלח בימי השבוע הם גימלאים. הם מגיעים באוטובוסים למספר ימים, ודי מכתיבים את אופי המקום. התרגלנו לזה.
השנה הופתענו לראות קהל אחר. משפחות דרוזיות.
השבוע היה חג דרוזי – חג הנביא שועייב. זהו חג בן 4 ימים. ראו תיאור.
וכמו שהיהודים ממלאים בהמוניהם את המלונות בימי חול המועד פסח וחול המועד סוכות, כך הדרוזים.
וכך בבריכה של המלון נהנו להם ביחד כמה גימלאים דוברי עברית, נכי צה”ל בגילאים שונים, המון תיירים דוברי רוסית ומשפחות דרוזיות דוברות ערבית.
אסקפיזם במיטבו.
אגב, בהבדל גדול מהישראלי הקולני הממוצע (ראו מקרה השוקולד במטוס או האלימות במלון באילת), המשפחות הדרוזיות הן קהל נעים ביותר. הילדים מחונכים, ההורים ממעטים לצעוק עליהם, הרבה כבוד רואים שם בין בני המשפחה, הרבה משפחות רב דוריות. הצניעות מתבטאת בכך שהנשים לובשות בגדי ים המכסים את כל הגוף – כמו בגדי ספורט, והרבה מהן עוטות צעיף לבן ככיסוי ראש.

הביאו אותי כל יום לבלות עם הקהל הזה ולא עם קהלנו הקולני.
וקצת מידע על העדה באופן כללי ניתן למצוא כאן.

והנה הגיע סוף השבוע, הדרוזים חזרו לבתיהם, ישראלים קולניים הגיעו במקומם.

אבל, סוף השבוע הביא איתו הפתעה:
חוף הים הפתוח התמלא בקבוצות של גברים ערבים. יושבים במעגלים קטנים על מחצלות, צולים בשר על מתקני צלייה קטנים, מעשנים נרגילות, שומעים מוזיקה ערבית. וכך – הולכים להם נופשי המלונות על הטיילת בין המלונות למרכז הקניות הקטן, ולידם תושבי המדינה הערבים חוגגים בצורה אחרת. ואלו לא מפריעים לאלו.

האם זה אפשרי? מדינת כל אזרחיה?